זה היה יום עם חום בלתי נסבל. עד כדי כך חם ולח שהחלטתי לסגור את הבאסטה ליום אחד ולהסתגר בבית, לפתוח מזגנים בפול ווליום ולשכוח אפילו מדרעי. התוכנית היתה טובה, אבל הביצוע היה כושל. כבר על הבוקר הנייד התחיל לצלצל. ניסיתי לא להתייחס, אבל בעזרת השיחה במזהה ראיתי שכל הצלצולים הגיעו מיורם, מנהל החשבונות שלי. עקב תדירות הצלצולים חשבתי שמדובר בפשיטה של קומנדו מס ההכנסה על ספרי החשבונות שלי. לא יכולתי להתעלם יותר, לכן הרמתי טלפון לברר מה הדחיפות הזאת.
יורם הסביר לי שאנחנו מתקרבים לסוף השנה להגשת הדוח השנתי והנתונים בדוח מראים שאין לי מספיק הוצאות. הסברתי לו שעקב השנים הרזות שהיו, צמצמתי את הוצאותיי למינימום כדי שאוכל לשרוד. כעבור שבועיים קיבלתי עוד טלפון קשה מיורם, בו הוא הסביר לי שהקבלה ששלחתי לו על קרם הפנים של אשתי לא מתקבלת בתור חומרי ניקוי והמוקסיניות האיטלקיות שלי לא מתקבלות בתור נעלי עבודה. לבסוף הגענו להחלטה משותפת שכדי לסגור פערים עלי ועל אשתי לצאת לגלות של שבוע באירופה, ורצוי מאד להביא קבלות מתערוכה מקצועית ולא ממרקס אנד ספנסר.
בחוסר רצון הצטרפנו לקבוצה של בעלי מוסכים לנסיעה לגרמניה כדי לבקר בתערוכת המכוניות. המלון שאליו נשלחנו ממוקם בעיירה יפהפייה שרואים רק בסרטים, ולישראלי המצוי זה היה גן עדן של ממש. הגראז'ניקים הפיחו רוח חיים בעיירה הרדומה, והשפה הגששית נשמעה מכל עבר. כשאחד המוסכניקים מירדן עשה תחרות גרעפסים עם מוסכניק טברייני, אפשר היה להבחין בניצנים של מזרח תיכון חדש.
למחרת בבוקר ראיתי על אשתי סימני עייפות ברורים לכן יעצתי לה ללכת למרחצאות ולהתפנק כל היום, ואילו אני הצטרפתי לקבוצת המוסכניקים לביקור בתערוכה. בדיעבד, אני יכול לציין שלמדתי בהם הרבה יותר מאשר על התערוכה עצמה. בטוב לבם בנקניקיות ובחרדל הם התפארו בינם לבין עצמם בשיטות השונות לפיהן עבדו על לקוחותיהם הפראיירים. למדתי מהם שהתעריף נקבע על פי הבקיאות שמגלה הקורבן במכונאות רכב, ולכן, בפעם הבאה שאזדקק לשירותי מוסך, אציין בסוף שאני רוצה שיעשו לי בדיקת טיימינג, שזה בשפה השגורה בפי המוסכניקים - כיוון מנוע. זה אמנם יעלה לי עוד מאה שקל, אבל את האלמנט הם לא יכניסו לי.
כבר בכניסה לתערוכה הבנתי שאני עומד לפני הליכה בת קילומטרים רבים ושאצטרך לבזבז ימים שלמים כדי לראות את כל הביתנים. רק כדי להצדיק את המוניטין של הישראלי בתחום הקומבינה ניגשתי לביתן של יצרן הקורקינט הקוריאני והסברתי לו את הפוטנציאל העצום שטמון בקשר שבין קורקינט לבין יום כיפור. עוד אמרתי לו שלפני שאני קונה, אני חייב לבדוק ולנסות בעצמי. כעבור כשמונה שעות הגעתי לשתי מסקנות: האחת, שמעכשיו אלך לתערוכות רק עם קורקינט, והמסקנה השניה היתה שהישראלים באמת חצופים.
בערב, כשחזרתי למלון, ראיתי את אשתי בלובי כשחיוך משונה מרוח על פניה. זה לא החיוך שאומר: טוב לראות אותך, או סוף סוף הגעת, אלא חיוך שאומר: בחיים לא תדע איפה הייתי ומה ראיתי. ניסיתי לדובב אותה ולנסות להבין מה עבר עליה, אך כל מאמציי לא הועילו. היא פשוט בהתה בחלל עם החיוך המשונה על הפנים. בהתחלה חשבתי שאולי ראתה חייזר, כי ב"תיקים באפילה" היו מקרים דומים שבהם אנשים שהיו עדים לתופעות כאלו נכנסו להלם. אלא שברגע שראיתי שהיא אוחזת בחוזקה את כרטיס הכניסה שלה למרחצאות, הבנתי באיזה כיוון עלי להתחיל לחקור. השארתי אותה במלון והלכתי למרחצאות כדי לברר מה גרם לה להתנהג בצורה מוזרה כל כך.
כשהגעתי למקום, מצאתי אותו בנוי בסגנון שנתן לי הרגשה שאני עומד לפגוש את קלאודיוס והחבר'ה, אלא שבכניסה פגשתי דווקא את אחותה התאומה של קלאודיה שיפר, ששאלה אותי אם אני רוצה לעלות לקומה השנייה או להישאר בראשונה. הוסבר לי שבשתי הקומות ישנם אותם המתקנים, רק שבקומה הראשונה הכל רגיל כמו בכל העולם, ואילו בקומה השנייה יוצאים מהמלתחות בבגדי ים מדגם אדם וחווה. ומכיוון שהגעתי לא בשביל ליהנות אלא פשוט כדי להבין למה אשתי נמצאת כרגע במצב של הלם, החלטתי לעלות לקומה השנייה.
קיבלתי תא פרטי בו הורדתי את הבגדים וניסיתי לקשור סביב מותני את המגבת כמו ג'יימס בונד. תמיד הערצתי את כושר האלתור ואת היכולת הווירטואוזית שלו בהפעלת כלי נשק שונים, בקפיצות מגג לגג, בצלילה למעמקים, וכל זאת אחרי לילה סוער עם אורסולה, אך הדבר שהרשים אותי בו יותר מכל היה קרב האגרופים בו ריטש את יריביו כשרק מגבת כרוכה סביב מותניו והיא לא זזה ולו במילימטר אחד.
בכניסה לאולם המרכזי כמעט נעתקה נשימתי כשהבחנתי בנוכחים. הגברים היו צעירים ויפים ורוב הנשים היו ככל הנראה סטודנטיות במגמת דוגמנות שבאו להתרענן בין צילום לצילום. לנוכח המראה המקסים הזה אבדה לי המוטיבציה להיאבק במגבת, ובשלב מסוים החלטתי להסתפק בהסתתרות מאחורי בקבוק אישי של מים מינרלים. המתקנים השונים, חדרי המנוחה המיוחדים וצלילי המוסיקה המרגיעים השרו אווירה של גן עדן. הלכתי מהופנט אחרי הדוגמניות לכל מקום. לסאונה יבשה ואחר כך לסאונה רטובה ומשם לבריכה עם גושי קרח. להפתעתי, לא הרגשתי לא קור ולא חום. אחר כך המשכתי אחריהן לחדר המנוחה, שבו היו כורסאות עור נוחות ותאורה מיוחדת שמורכבת ממאות נורות קטנות וצבעוניות שהרדימו אותי תוך שתי דקות. אני לא יודע כמה זמן ישנתי, אבל כשהתעוררתי ראיתי לתדהמתי שמלכות היופי נעלמו ואת מקומן תפסו בחורים שהיו ככל הנראה הכפילים של בראד פיט, רוברט רדפורד וריצ'רד גיר. החבר'ה האלה לא הסתתרו מאחורי בקבוקים ולא האמינו אפילו במגבות. הם היו שרועים על מיטות העור במלוא הדרם. מכיוון שהם לא היו יהודים הם נראו אחרת במקצת, ולא בתווי הפנים.
עד עכשיו אני לא יודע אם אשתי ראתה את מה שאני ראיתי על מיטות העור. קשה לי להאמין שבתו של רב ונכדתו של אחד ממייסדי בני ברק תגיע לסיטואציה כזו. הספק כמעט הרג אותי. הייתי חייב לדעת מה עבר עליה, ולכן אחרי שנרדמה גיששתי באפילה אחרי בגד הים שלה לראות אם הוא רטוב, אבל בגלל השעות שעברו, תוצאות הבדיקה היו גבוליות.
עד היום אני לא יודע למה היא מגחכת בכל פעם שאני מתלבש. האם זה בגלל שאני מזכיר לה חייזר או משום שהיא עורכת השוואה ביני ובין כפילו של ריצ'רד גיר הלא יהודי. בכל מקרה, דבר אחד בטוח: בשנה הבאה כשהיא תרצה להתפנק במרחצאות, אשלח אותה למקווה בשכונת הבוכרים, שם לא תראה לבראד פיט אלא לעליזה בניזרי.
גבי רמני
